עתירה במסגרתה ביקשו העותרים להצהיר כי הינם "דיירים ממשיכים" בדירה ציבורית-נדחתה

השופט י' דנציגר:

כללי

1.        לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כבוד השופט י' אלון) מיום 1.8.2006 אשר דחה את עתירתם של המערערים במסגרתה ביקשו להצהיר כי הינם "דיירים ממשיכים" בדירה ציבורית בה התגוררה סבתם.

           ביסוד פסק הדין נשוא הערעור ניצבת השאלה האם עומדים המערערים בהגדרת "דייר ממשיך" שבסעיף 1 לחוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), התשנ"ט-1998 (להלן: החוק או חוק הדיור הציבורי), שלשונה:

"'דייר ממשיך' - בן זוג של זכאי שנפטר או של זכאי שעבר להתגורר במוסד סיעודי, וכן ילדו, נכדו, הורהו או מי שהזכאי היה אפוטרופוסו, ובלבד שהוא התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות סמוך למועד פטירת הזכאי או למועד שבו עבר הזכאי להתגורר במוסד הסיעודי;" [ההדגשות הוספו - י.ד.]

הרקע העובדתי

2.        שני המערערים בפנינו היו קטינים בעת מתן פסק דינו של בית המשפט קמא (האחד יליד 1989, והאחר יליד 1990). לפיכך, הוגשו ההליכים דנן, הן בבית המשפט קמא והן בבית משפט זה, בשם המערערים על ידי אמם (להלן: האם). סבתם של המערערים (אמה של האם) (להלן: הסבתא) התגוררה משנת 1968 ועד לפטירתה בשנת 1998 בדירה של "הדיור הציבורי" באשדוד (להלן: הדירה), המנוהלת על ידי המשיבה 1, עמיגור ניהול נכסים בע"מ (להלן: עמיגור).

3.        לטענת המערערים, בשנת 1994 או בסמוך לכך, פרץ סכסוך בין האם לבין בעלה (אבי המערערים), וכתוצאה מכך עברה האם, יחד עם המערערים, להתגורר עם הסבתא בדירה. עוד לטענת המערערים, עד לגירושים הסופיים בשנת 1997, המשיכה האם "לנדוד" הלוך ושוב למקום מגורי בעלה (וכדבריה, "דילגה" בין הדירה לבין דירת האב), כך שלא התגוררה באופן רצוף בדירה, בעוד שהמערערים התגוררו בדירה באופן רצוף החל משנת 1994.

4.        המשיבים חולקים על האמור וטוענים כי האם ושני ילדיה לא התגוררו באופן רצוף בדירה משנת 1995 ועד למועד פטירת הסבתא ב-1998. המשיבים מתבססים על הליכים משפטיים קודמים שהתנהלו בקשר עם הדירה, אשר בשל חשיבותם לענייננו, יתוארו להלן בקצרה.

ההליכים המשפטיים הקודמים בעניין הדירה

5.        לאחר פטירת הסבתא אפשרה עמיגור לאם להמשיך ולהתגורר בדירה למשך שנת האבל. בתום שנת האבל, משסירבה האם לפנות את הדירה, הגישה עמיגור לבית משפט השלום באשדוד תביעה נגד האם לפינויה של האחרונה מהדירה (ת.א. 2191/98) (להלן: תביעת הפינוי). להגנתה טענה האם, בין היתר, כי היא התגוררה בדירה עם אמה שלוש שנים בטרם פטירתה ועל כן זכאית היא כ"דיירת ממשיכה" להמשיך ולהתגורר בדירה.

           בית משפט השלום באשדוד קיבל את תביעתה של עמיגור וציווה על פינויה של האם מהדירה, בקובעו כי האם לא התגוררה בדירה שלוש שנים לפחות סמוך למועד פטירת הסבתא, אלא פחות משנה. פסק דין זה הפך חלוט משלא הוגש עליו ערעור.

6.        בחודש אוקטובר 2004 פנתה האם לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב בעתירה (עת"מ 2717/04) נגד המשיב 2 דכאן, משרד הבינוי והשיכון, וביקשה להורות למדינה "להשאיר העותרת וילדיה" בדירה במסגרת הדיור הציבורי (להלן: העתירה הראשונה). אלא שעתירה זו נדחתה על בסיס הקביעה העובדתית של בית משפט השלום באשדוד, המהווה מעשה בית דין, לפיה האם לא התגוררה בדירה תקופה מזכה, אלא פחות משנה עובר לפטירת הסבתא.

           ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים נדחה על ידי בית משפט זה ביום 16.1.2006 (עע"מ 7197/05), תוך קביעה של כבוד הנשיא ברק לפיה בצדק נקבע כי המערערת אינה עומדת בדרישות החוק לעניין ההסדר של "דייר ממשיך", בין היתר, "משום שלא התגוררה עם אמה בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים בסמוך למועד פטירת האם".

7.        בעקבות ההליכים האמורים, פנו המערערים לעמיגור וביקשו להכיר בהם כ"דיירים ממשיכים" בדירה, כנכדיה של הסבתא. בקשתם נדחתה על ידי עמיגור ביום 12.3.2006.

8.        בדיון מקדמי שהתקיים בפני בית המשפט קמא במסגרת העתירה נשוא ענייננו, אפשר בית המשפט קמא למערערים לערער על החלטת עמיגור שלא להכיר בהם כ"דיירים ממשיכים" לועדת הערעור העליונה של משרד הבינוי והשיכון (להלן: הוועדה).

           ביום 29.5.2006 החליטה הוועדה לדחות את בקשת המערערים, בהתבסס על ארבעה נימוקים: הראשון, מדוחות הביקור שערכו נציגי עמיגור בדירה בשנים 1995 ו-1997, עולה שהסבתא התגוררה במועדי הביקור בגפה בדירה. השני, הקביעות במסגרת ההליכים הקודמים שהתנהלו, לפיהן המערערים ואמם לא התגוררו בדירה משך "התקופה הקובעת" (שלוש שנים עובר לפטירת הסבתא). השלישי, "נכד" בהגדרת "דייר ממשיך" הינו נכד בגיר, ואין זכויות נפרדות לנכד המתגורר עם הוריו. הרביעי, אי פינויים של המערערים מהדירה מונע אכלוסן של עשרות משפחות זכאיות הממתינות זמן רב לדיור ציבורי.

פסק דינו של בית המשפט קמא